מי קודם בבחירת השם לרך הנולד?
"וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי, וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין", כאשר יעקב ורחל היו בדרך, ילדה רחל בן, ועל שם הצער שהייתה נתונה בו באותם רגעים קראה לבנה הנולד "בן אוני", אך יעקב לעומתה קראו "בנימין", וכך נקבע שמו בתורה.
רבים שואלים, אחר שנולד בן או בת בשעה טובה ומוצלחת, למי ניתנה הזכות לקבוע את שם הילד? האם לאשה שעל כתפיה מונח צער גידול הבנים? או שזכות הקדימה ניתנת לאב המשפחה? תשובה: טרם ניגש להשיב על עצם השאלה, נדגיש, שיש להיזהר ביותר מלריב חלילה בבית היולדת על ענין קריאת השם, כי הדבר גורם סכנה לולד (היעב"ץ והחיד"א). הדרך הנכונה ללכת בה היא לנהוג לפנים משורת הדין, ובהיוועצות יחד יש להגיע לעמק השווה, שֵם המוצא חן בעיני שניהם.
ופעמים אף ניתן למצוא פתרון מקורי, וכפי שסיפר המהרש"ל כי מקורו של שם 'שניאור' הינו בעקבות מעשה שהיה, כאשר אב התינוק רצה לקרוא את שמו 'מאיר' - ע"ש אביו, ואילו אמו ביקשה לקוראו 'יאיר' - ע"ש אביה, עד שלבסוף הוחלט לקראו בשם 'שניאור' – מלשון: "שני-אור' – שני מיני אור: 'מאיר' ו'יאיר'.
בפרשת וישב מסופר על יהודה שנשא את בתו של שׁוּעַ, ועל הבן הראשון נאמר שם "ויקרא את שמו ער", על הבן השני נאמר: "ותקרא את שמו אונן", ועל הבן אחרון שנולד לה נאמר: "וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה, וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ". ובפירוש 'דעת זקנים מבעלי התוספות' ביאר, שיהודה לא היה בעיר בזמן שאשתו ילדה את שֵׁלָה, אלא שהה באותה העת בעיר כזיב. ומדוע הוצרך הפסוק להודיע זאת שיהודה לא היה עמה בעיר? מבאר ה'דעת זקנים' שהיה מנהגם שהאב היה קורא את השם לבן הבכור, והאשה היתה קוראת את השם לבן השני, וכך לסרוגין. ולכך הוצרך הפסוק להדגיש שבילד השלישי יהודה לא היה במקום, ולכך אשתו היא שקבעה את שם הילד 'שֵׁלָה'. נמצאנו למדים, שבפעם הראשונה ניתנה הזכות לאבי הבן, ובפעם השניה לאמא היולדת, וכן הלאה בסירוגין.
וכן אותם הנוהגים לקרוא על שמות הוריהם בחייהם, כתב על כך דוד זקנתי רבינו יוסף חיים זיע"א בספרו 'בן איש חי': "במקום שנהגו לקרות בן הנולד ראשון על שם אביו, ואמו רוצה לקרותו על שם אביה, לא יוכל לעשות רצון אשתו בדבר זה, אלא צריך להקדים לקרוא בן הראשון על שם אביו, והשני יקראנו על שם אביה". וזאת משום מצות כיבוד הורים, שעל האב לכבד את הוריו בקריאת שם הילד על שמם.
וראיה לדבר כתב בספר 'שדה הארץ' בשם חז"ל, שאהרן הכהן קרא לבניו על-שם אביו וחמיו: לבן הראשון קרא 'נדב' - ע"ש חמיו, שהרי לאשתו קראו אלישבע בת 'עמינדב', ולבנו השני קרא 'אביהוא' - ע"ש אביו, מלשון: 'אבי הוא', וכיון שהקדים את שם חמיו לשם אביו – מתו הבנים! אולם מנהג בני אשכנז (לקוטי מהרי"ח ; אגרות משה) לתת את זכות קביעת שם הנולד ליולדת, מפני שהיא נשאה וסבלה את צער הלידה, בעוד בבן השני - ניתנת הזכות לאבי הבן לקרוא ע"ש משפחתו, וכן הלאה לסירוגין. ובכל אופן חשוב הדבר שתהא הסכמה הדדית בין שני הצדדים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.
מתוך ספר "שיח יצחק" מסכת גיטין
