מדוע הקצין ביזה בתחילה את הראשון לציון, ומדוע לבסוף רצה להתגייר?
ירידת הגשמים אינה כשאר הדברים שבטבע שקבועים בשגרת היום יום, כמו השמש שזורחת ושוקעת בכל יום, וצמחים שגדלים בתנאי גידול מסוימים, הגשמים אינם קבועים, לא יורדים בזמן קבוע, וגם גורמים טבעיים לירידת הגשמים אינם בהכרח גורמים לבואם, ולפיכך בירידתם ניכר ביותר השגחת הבורא על הבריאה (ע"פ רבי שמואל אשכנזי). ולכך, אמרו חכמינו ז"ל (מסכת תענית) כי יום של ירידת הגשמים הוא שעת רצון ויום גדול לישועה, ומליצי זכות נכנסים לפני ה' יתברך ומזכירים את האדם לישועה. ואפילו פרוטה שבכיס מתברכת ביום זה. ועוד אמרו: גדול יום הגשמים יותר מתחיית המתים, וכיום שניתנה בו תורה, וכיום קיבוץ גלויות.
וכך ביאר הגר"א שמעלת הגשמים הושוותה לתחיית המתים בנקודה זו, ששניהם אינם טבע, ולכן קבעו את שבח הגשמים 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בתפילת העמידה בברכת תחיית המתים. כי אין ירידת הגשמים תלויה אלא ברצון הבורא יתברך, והוא שרמזו שמפתח גשמים בידיו של הקב"ה בלבד.
מעשה מופלא הביא דוד זקנתי רבינו יוסף חיים זיע"א על הגאון הראשון לציון רבי משה גלאנטי: שנה אחת היתה שנת בצורת קשה בעיר ירושלים, וכמעט עבר כל החורף ולא נראתה אפילו ענן קטן לבשר על בוא הגשם, בורות המים המיועדים לשתיה - התרוקנו לגמרי, ומים לא היה לשתות. באותה העת שלח הפחה מכתב התראה לגאון רבי משה גלאנטי, שאם לא יביא מטר עד שלשה ימים - אזי יגרשהו עם כל היהודים מירושלים, כי רק באשמת היהודים סגרו את ארובות השמים, והוסיף הפחה לאמר: אתם היהודים מתפארים להיות עם בחיר ה' בקוראכם אותו אבינו אתה, בעת הצרה הזו, הראו לנו כי אלוקיכם ישמע את תפלתכם. מיהר הרב גלאנטי לקרוא לצום ותענית שלשת ימים, אנשים ונשים וטף, ובכו והתחננו לצור ישראל, שישמע לקול תחנתם, ויוריד להם גשמי ברכה.
ואכן, ביום השלישי לעת ערב, ציוה הראשון לציון אל כל הקהל ללכת עמו אל קברו של שמעון הצדיק להתפלל שם בעד הגשם, ושכולם ילבשו מעילי חורף ומגפים גבוהים, ויקחו בידם מטריות, מפני שכאשר יחזרו מן הקבר יהיה גשם שוטף ורוח זלעפות. וכולם שמעו לקולו, אף על פי שבסתר לבבם תמהו, אך האמינו בדברי הרב. בצאתם משער העיר "שער שכם", ראה אותם קצין המשטרה שהם הולכים עם מעילי חורף ומטריות בידם, לא היה יכול להתאפק מלצחוק, ויכעס על הרב שהלך בראש השיירה, והיכה את הרב על הלחי, והרב לא שת לבו גם לזאת, והמשיך בדרכו אל קבר שמעון הצדיק. בהגיעו לשם, כרע הרב על ברכיו, ואמר סליחות בדמעות שליש, וכל הקהילה אשר מסביב לו, נשאו קולם ובכו, וכשגמרו את תפלתם, והתחילו לחזור הביתה, פתאום נשבה רוח חזקה מאוד, ותכלת הרקיע התכסתה בעבים, ואגלי מטר כבדים התחילו לרדת ממרומים, וכל הקהל פתחו לראשם את מטריית הגשם להגן עליהם מזרם וממטר. כאשר חזרו לשער שכם, יצא הקצין לקראתם, ויאמר, עתה ידעתי כי יש אלהים בישראל, ובזכותכם באו הגשמים לרוות פני תבל, ונפל בהכנעה לפני הרב, וביקש את סליחתו על שהכלימו והרים ידו עליו, והרב נענה לו.
אז לקחו הקצין על זרועותיו, ונשא אותו בכל הדרך עד שהגיע אל ביתו, והמטר לא חדל במשך שלשה ימים רצופים. וכל הישמעאלים והנוצרים הודו בפה מלא כי בזכות היהודים ורבותיהם באו גשמי הברכה אלו, וכי תפלת היהודים ותחנוניהם, רצויה בפני השם יתברך, ואת שועתם שמע ויושיעם, והכל פצחו פיהם בשירה וזמרה לקול כנורות ותופים. וביום הרביעי בא קצין המשטרה אל הרב, וביקש להצטרף לעם היהודי על ידי גרות, ונשאר לשרתו כעבד בכל הימים.