הכוח הטמון בעשבי השדה

 לאחר שלשה ימים שעם ישראל הלכו במדבר ללא מים, הגיעו למקום שיש בו מים מרים שאינם ראויים לשתייה, משה התפלל אל ה', והורה לו הקב"ה להשליך עץ למים, ועל ידי כך המים נעשו מתוקים. רבינו בחיי מפרש, שהקב"ה לימד את משה רבינו חכמת הצמחים ואת הכוחות הטמונים בהם - הן בסגולתם והן בטבעם, לפי שיש מהם עשבים מחיים וממיתים, ויש מהם מרפאים ויש מהם מחליאים, ויש ממתיקים את המר, ויש שממררים את המתוק. 

אמנם ממשיך רבינו בחיי להזהיר, כי אף שישנן כוחות בצמחים וניתן להתרפא על ידם, אין לתלות את הבטחון בהם וברפואתם, ולהימנע מלהתפלל ולבקש רחמים, וזה שאמר הכתוב "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ", כי אכן, יש להשתדל בצמחי המרפא, אך יחד עם זאת יש לתלות את התקווה ב-ה' יתברך כי הוא רופא כל בשר, ויש להתפלל אליו שיסיר ממנו את המחלה. וכך גם בכל לקיחת תרופות למיניהם, יש לאדם לשים את בטחונו ב-ה', וקודם לקיחת התרופה יאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא חנם אתה" (ע"פ שו"ע סי' רל סעי' ד).

 סגולת העשבים להחיות מתים! 

על כוחם של העשבים לרפא את האדם, נלמד מהמעשים המובאים לפנינו ומקורם מהמדרש [היום לא ידוע לנו על הימצאות עשבים אלו]: מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכים בדרך, אחד פקח ואחד סומא, ישבו לאכול, פשטו ידיהם לעשבי השדה ואכלו, זה שהיה פקח [רואה בעיניו] - נסתמא [נעשה עיוור], וזה שהיה סומא - נתפקח, לא זזו משם עד שזה נסמך על זה שהיה סומכו. ומעשה באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל, בשעה שאכל לחם, ראה שני צפרים נלחמים זה עם זה, עד שהרג אחד מהם את חבירו. הלך הציפור ההורג והביא עשב, והניחו על פיו של הציפור המת והחייהו! הלך אותו האיש ונטל אותו העשב שנפל מן הצפור, והלך להחיות בו את המתים, כשהגיע להר גבוה בעיר צור, מצא ארי מושלך ומת, הניח העשב על פיו והחייהו, עמד הארי ואכלו, וזהו המשל שאומרים: "טב לביש - לא תעביד, ובישא לא מטי לך". ופירושו: אל תעשה טוב לאדם רע, ובכך לא יגיע אליך רעה. 

בתקופת בית המקדש הראשון היה לעם ישראל ספר הרפואות עד מלכות חזקיה המלך, ומה היה כתוב בספר זה? כתב רבינו יוסף חיים זיע"א שנכתב בו כל חכמת העשבים, שאין שום חולי בעולם שאין לו רפואה גמורה על ידי מין עשב אחד, ועוד ישנם עשבים שעושים אהבה, וישנם שעושים שנאה בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו. אמנם חזקיהו המלך גנז את הספר הזה, מאחר והיה כתוב בו גם כיצד מרכיבים עשבים שונים הגורמים למחלות מסוכנות, ובני אדם קלקלו מעשיהם והשתמשו בכך להזיק לאחרים, ולכן גנזו חזקיה המלך. ויהי רצון, שלא נזדקק למיני המרפא, ויקוים בנו ברכת ה': "וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ". 

מתוך "שיח יצחק" עמ"ס פסחים